השעות הנוספות מוגדרות בחוק שעות עבודה ומנוחה, ועל פיו ללא היתר לא ניתן להעסיק עובד מעבר לתקרת שעות העבודה היומיות או השבועיות הקבועות בו. החוק קובע שהעסקת עובד מעבר לשעות העבודה מחייבת את המעסיק בתוספת שכר שעומדת על 25% או 50% משכרו השעתי בעבור כל שעת עבודה נוספת. יחד עם זאת, חשוב לדעת במה שונה תשלום שעות נוספות לעובד שעתי מעובד גלובלי.
תשלום שעות נוספות לעובד שעתי ותקרת שעות העבודה הקבועות בחוק
תקרת השעות היומית על פי החוק עומדת על 8 שעות עבור 6 ימי עבודה בשבוע או 9 שעות עבור 5 ימי עבודה בשבוע, ובימים שחל בהם ערב חג או בעבודת לילה תקרת השעות עומדת על 7 שעות עבודה.
תקרת השעות השבועית על פי החוק עומדת על 43 שעות עבודה לעובד מעל גיל 18, ו-40 שעות לעובד מתחת לגיל 18.
חוק הגנת השכר הוא זה הקובע שעבור עובד שמשתכר בשכר גלובלי, לא ניתן לצרף בתלוש השכר שעות נוספות כרכיב שכר נוסף, אך ניתן לשנות את השכר הגלובלי, כך שהסכום הממוצע לכל שעת עבודה ישתנה. כך כשהעובד מועסק שעות נוספות, שכר הבסיס שלו יגדל, אך שעות העבודה יישארו אותו הדבר.
למרות האמור בחוק, בתי הדין לעבודה מתירים לציין בתלוש השכר את שכרו של העובד עבור שעות העבודה הנוספות, כסכום כולל מבלי לפרט את מספר השעות הנוספות שעבד, אך התשלום ייחשב לחוקי רק אם וכאשר מתקיימים מספר תנאים:
- השעות הנוספות יצוינו בסעיף שכר נפרד, כך שיהיה ברור ונהיר לכל מהו שכר הבסיס, ומהי תוספת השכר בעבור השעות הנוספות.
- תשלום שעות נוספות לא יעמוד על סכום שנמוך מהשכר שמגיע לעובד על פי חוק בהתאם לשעות הנוספות שעבד באותו החודש.
- הסכום שהעובד מקבל בעבור השעות הנוספות חייב להיות סביר ופרופורציונלי ביחס לשכר הבסיס, כך שלא יעורר חשד לחיסכון בזכויות סוציאליות או תשלום פיקטיבי.
האם המעסיק יכול לדרוש השלמת שעות חסרות?
עובד שמשתכר בשכר גלובלי יכול לעבוד לעתים פחות מ- 8 שעות עבודה ביום. במקרים אלו, זכויות העובד הן אלו הקובעות שהמעסיק לא יכול לדרוש מהעובד להשלים שעות ביום אחר במהלך החודש, ובמידה והעובד עובד מעבר לשעות העבודה המותרות להעסקה על פי חוק, מחויב המעסיק לשלם לו בעבור שעות נוספות.
החוק יוצר בעיה בקרב המעסיק, אך בפסיקה של בתי הדין לעבודה נקבע פתרון "השעות הגמישות", על פיו המעסיק יכול לבצע קיזוז בין הימים בהם נעדר העובד ממקום העבודה באופן מלא או חלקי, כך שהשעות הנוספות יכולות להיכלל במכסת השעות השבועיות או החודשיות שהיה אמור להשלים באותו חודש, וזאת בהתאם למספר תנאים:
- הסדר שעות גמישות צריך להיות מוסכם על 2 הצדדים (המעסיק והעובד) ולהיות מתועד בכתב.
- יש לקבוע בהסכם את מספר השעות הגמישות השבועיות או החודשיות אותן רשאי העובד לבצע באופן חופשי.
- העובד רשאי לקבוע את שעות העבודה הגמישות בהתאם לסדר היום שהוא יקבע לעצמו, ועליהן לשרת הן את צורכי המעסיק והן את נוחיותו של העובד.
- ההסכם תקף כל עוד אינו נועד לנצל את העובד לצורך העסקתו שעות רבות ושלילת חייו הפרטיים.
- בכל מספר חודשים, המעסיק נדרש לבחון את כמות השעות הגמישות שהעובד נותן, ובמידה והיקפן עולה על היקף השעות במשרה מלאה (43 שעות שבועיות או 186 שעות חודשיות), יש לזכות את העובד בגמול עבור שעות נוספות.
לסיכום
בעוד שעובד שעתי משתכר בהתאם לשעות העבודה עליהן הוא מחויב בהסכם העבודה, העובד הגלובלי אינו מחויב למספר שעות, אך החוק גם לא קובע עבורו תקרת שעות באופן חד משמעי כשל העובד השעתי.
בעוד שניהם זכאים לשכר נוסף בעבור השעות הנוספות שהם נותנים מעבר לתקרת השעות היומית, השבועית והחודשית הקבועה בחוק, אופן התשלום בעבורן ואופן הצגתן בתלוש השכר משתנה. הנוסחה על פיה מחושב תשלום שעות נוספות לעובד שעתי הרבה יותר פשוטה, אך החוק מציע את פתרון השעות הגמישות, שמקל הן על המעסיק והן על העובד הגלובלי, ומשרת את האינטרסים של שניהם, שמאפשר הוגנות ותנאי העסקה הולמים.