חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, אינו מגדיר במפורשות מי הוא המסדיר את ימי החופשה של העובדים במקום העבודה. היות והחוק לא הסדיר נושא זה, הפסיקה קבעה כי המעסיק הוא אשר מסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, בכפוף להוראות החוק ולכן, המעסיק זה אשר יחליט אם במהלך החגים, ובחוה"מ פסח, ייסגר מקום העבודה, והעובדים ישהו בחופשה שנתית על חשבון ימי חופשתם ואם לאו.
שעות העבודה, שעל העובד לעבוד בערבי חג – סעיף 2
(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, קובע כי ביום שלפני חג שהעובד אינו עובד בו לא יעלה על 7 שעות עבודה. ולכן, יום עבודה בערב חג הינו 7 שעות, ועבודה מעל ל – 7 שעות תזכה בתשלום גמול שעות נוספות.
עפ"י החוק רשאי עובד לקחת יום אחד מתוך ימי החופשה השנתית לו הוא זכאי, ובלבד שיודיע על כך למעבידו 30 ימים מראש לפחות. בין הימים מצויים גם ערבי חג כגון: ערב ראש השנה, ערב פסח, ערב יום כיפור ועוד.
יום חופשה בערב חג דינו כיום חופשה מלא ואינו עוסק בחלקי יום חופשה.
זכאות עובד חודשי, יומי ושעתי, לתשלום עבור ימי החג
צו הרחבה לקיצור שעות עבודה במשק, הסדיר את נושא הזכאות לתשלום עבור ימי חג, לכלל העובדים במשק.
עובד חודשי
זכאי לקבלת משכורתו המלאה מבלי שינוכה לו שכר בגין ימי החג, וזאת בלבד שעבד את כל ימי העבודה האפשריים בהם היה מחויב לעבוד באותו החודש.
עובד שעתי ויומי
זכאי לתשלום עבור ימי החג, לאחר שלושה חודשי עבודה, אם הוא לא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחריו), אלא בהסכמת המעביד.
הזכות הנה לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג.
המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. לפרטים נוספים ניתן לפנות לעוה"ד אורנה שמריהו בטל': 09-7796900